קרקוב המדריך המלא למטייל העצמאי מסלול יהודי

Szeroka 40 Krakow

טל: 124295735

בית הקברות היהודי הישן של קרקוב (בפולנית: Stary cmentarz żydowski w Krakowie), הידוע יותר בשם בית הקברות רמח (בפולנית: Cmentarz Remuh), הוא נקרופוליס היסטורי שהוקם בשנים 1535–1551, ואחד מבתי הקברות היהודיים העתיקים הקיימים בפולין. הוא ממוקם ברחוב Szeroka 40 ברובע קז'ימייז' בקרקוב, ליד בית הכנסת רמח מהמאה ה-16. בית הקברות נושא את שמו של רבי משה איסרלס, ששמו מקוצר כרמ"ח.

בית הקברות נסגר בסביבות 1850; בית הקברות היהודי החדש הסמוך ברחוב Miodowa 55 הפך אז למקום הקבורה החדש ליהודי העיר

בבית העלמין קבור גם יצחק יעקובוביץ, תורם בית הכנסת "יצחק".

במהלך הכיבוש הגרמני של פולין, הרסו הנאצים את האתר על ידי הריסת קירות וסחיבת מצבות שישמשו כאבני ריצוף במחנות, או מכירתן למטרות רווח. מצבת הרמ"ח (הרב משה איסרלס) היא אחת הבודדות שנותרו על כנה. בית הקברות עבר סדרה של שחזורים לאחר המלחמה. כמקובל בפולין העכשווית, כל המצבות המקוריות שנחשפו כאבני ריצוף הוחזרו והוקמו מחדש, למרות שהן מייצגות חלק קטן מהאנדרטאות שעמדו בעבר בבית הקברות

לשמיעה לחצו:

kupa 18 krakow

פרנס קז'ימייז', ר' אייזיק ר' יעקל'ס, הוא יצחק יעקובוביץ', קיבל מהמלך ולדיסלב רשיון לבניית בית התפילה הפרטי בשנת ה'שצ"ח (1638) אך בשל מחאת ראשי המנזר הסמוך הופסקה הבניה והיא נשלמה בשנת ה'ת"ד(1644) (כתובות ביציע עזרת הנשים ועל הכותל המזרחי מעידות על כך).

בית הכנסת של ר' אייזיק היה הגדול והמפואר בבתי הכנסת שבקז'ימייז. הוא ניצב בפינת רחובות יעקובה ואיזיקה, כשחזיתו פונה לרחוב קופה. בכניסה לבית הכנסת הותקן שער מקומר מאבנים מסותתות סיטוט גס, ומדרגות הובילו בחזית המערבית לעלייה לעזרת הנשים. אולם התפילה הגבוה היה במידות 12 17x מטר, ועוטר בשפע קישוטים גאומטריים. לפני כ-150 שנה נבנתה בחזית המערבית כניסה ראשית חדשה לבית הכנסת, ובשנת-ה'תרפ"ד (1924) נבנו מדרגות דו-טוריות, כשהטור השמאלי של המדרגות הוליך לבית תפילה שנבנה באותו מקום – בית התפילה מזרחי. בחלק הצפוני של חצר בית הכנסת נבנה באותה שנה בנין הנהלת בית הכנסת.

בתקופת מלחמת העולם השניה נסגר בית הכנסת, וחדל למלא את יעודו. המבנה והגג שופצו לפני כ-20 שנה, וכך גם שוחזר חלק מעזרת הנשים ואולם התפילה הצפוני.

לשמיעה לחצו:

Szeroka 24, 31-053 Kraków

טל: 124220962

בנין בית הכנסת הישן נמצא בקצהו הדרומי של רחוב שרוקה, רחובה הראשי של העיר היהודית בקז'ימייז'. ראשיתו של בית הכנסת היא מלפני כ-600 שנה אך שופץ מחדש לאחר שריפה שפרצה בו כנראה בשנת ה'שט"ז (1556) בית הכנסת זה הוא העתיק בבתי הכנסת שנשתמרו בפולין.

לפני כ-250 שנה נבנה בית הקהילה בסמוך לבית הכנסת, ואלה יחד הפכו למרכז חיי הדת והחברה של הקהילה. באותה עת שימש בית הכנסת בסיס למאבק הרבנות הקרקובאית בתנועת החסידות, שהלכה וגדלה בעיר. בשנת ה'תמ"ו (1786) הטיל רב העיר, הרב הירש דוד הלוי, ובית דינו, חרם על החסידים.

אחרי כיבוש העיר קרקוב על ידי הגרמנים, בחודש אלול ה'תרצ"ט (ספטמבר 1939), נסגר בית הכנסת בפני מתפללים, ונשדדו ממנו הפריטים יקרי הערך הרבים שהיו במקום, והבניין שימש כמחסן. אחרי המלחמה נשאר הבניין בחורבנו במשך כעשר שנים לאחר מכן נבנה בית הכנסת מחדש, על ידי קרן הקהילה היהודית של העיר, ונמסר לשימושו של המוזיאון ההיסטורי של העיר קרקוב.

בקומת הכניסה מובילה מבואה עם התקרה הנמוכה לבית הכנסת. בקצה המבואה, על במה בת שלוש מדרגות, יש ציפוי של לוחות עץ של בור המים, ממנו נשאבו המים לנטילת ידיים לפני התפילה. בעבר סופקו המים לבאר זה ממעיין תת-קרקעי, אחר כך ממפעל המים העירוני. על ספסלי עץ האלון שלאורך קירות המבואה היו יושבים הממתינים לדיוני בית-הדין הרבני, שהיו נערכים במקום זה, ואילו בשעת התפילה תפסו את המקום יהודים עניים, שלא היו להם מקומות קבועים בבית הכנסת.

אל בית הכנסת מובילה מהמבואה דלת ברזל ענקית, מלפני כ-400 שנה , הממוסגרת בשער אבן. מעל קשת השער מתנוססת הכתובת: "זה השער לד' צדיקים יבואו בו". מהמבואה יורדים במדרגות אל האולם הראשי של בית הכנסת הישן, בו היתה עזרת הגברים.

לפני כ-450 שנה נוספו בקומת הקרקע תוספות לבית הכנסת: המבואה בקצה הצפוני-מערבי, ועזרת נשים מצד מערב .

בשנת ה'ש"ל (1570) שופץ בית הכנסת וחודש על ידי האדריכל האיטלקי מתאיוס גוצ'י. גוצ'י הגביה את קירות בית הכנסת לגובה הקיים היום, וכיסה אותו בתקרת צלעות מוצלבות הנתמכת על שני עמודים תמירים. הקירות המוגבהים עם החלונות המוארכים הסגורים בחצי מעגל, מעוטרים בכותרת גבוהה, מותאמת לראשונה לאדריכלות בתי הכנסת בפולין. התאריך המציין את שנת חידוש בית הכנסת, הוטבע על קופת הצדקה ששייריה נמצאים על הדופן השמאלית של שער הכניסה מהמבואה אל אולם התפילה של הגברים.

לפני כ-200 שנה נפתחו עוד עזרות-נשים אשר נבנו מצד דרום וצפון. שינויים נוספים נעשו בבית הכנסת גם בשנים מאוחרות יותר, ומול המבואה הותקן מוזיאון ובו נשמרו, עד פרוץ המלחמה פריטים שונים בעלי ערך היסטורי האופיניים לבתי כנסת, ותעודות.

פנים בית הכנסת הולם בנו, בראש ובראשונה, ביופיה המרהיב של האדריכלות שלו והאולם הגבוה עם תקרת המצולעים המצולבת, הנשענת על שני עמודים. בית הכנסת דהיום הוא פרי השיפוץ שלאחר המלחמה, השחזור החלקי והתאמתו של אוצר זה לתפקיד מוזיאון.

במרכז בית הכנסת, בין שני עמודים, מתנוססת הבימה בצורת חופה שקופה, עשויה רשת מפוסלת בברזל, קבועה במסגרת בת שנים עשר חלקים, בנויים מחלוקי אבן-חול. זהו שיחזור של הבימה הישנה. מקום זה כידוע, משמש בבתי הכנסת לקריאת התורה ולדרשת הרב. לבימה בבית הכנסת הישן קשור מנהג מעניין, המבוסס על האמונה כי אחרי שקיעת השמש ממלאים את חלל בית הכנסת נשמות הנפטרים. לפני תפילת ערבית היה שמש בית הכנסת עולה על הבימה, משתחווה לכיוון ארבע רוחות העולם, וקורא ביידיש: "סלחו לנו, רבותי". בכך היה מבקש את סליחתן של הנשמות, וקורא להן לפנות לפי שעה את המקום עבור המתפללים החיים.

במרכזו של הכותל המזרחי מוצב ארון הקודש, שקוע עמוק בקיר, ובו שמורים ספרי התורה. את השקע הזה מקיף שער בנוי אבן-חול, מעוטר בצורת כתר ומתחתיו פסוק מספר משלי (ח', ט"ו): "בי מלכים ימלכו". מימין למדרגות העולות לבמת ארון הקודש ניצבת תיבת החזן המנצח על התפילה בציבור. המרצפת במקום בו עומד החזן לפני התיבה שקוע קצת. בכך ניתן ביטוי סמלי לנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'" (תהילים, ק"ה, א').בקיר משמאל לארון הקודש קבועה תיבה צרה קטנה, ובה נר תמיד – זכר לאור שבער תמיד במנורת שבעת הקנים בבית המקדש בירושלים.

כותל המזרח של בית הכנסת, הפונה לעבר ירושלים שזהו כיוון התפילה, מצוייד כנהוג בלוח, ועליו הכתובת "מזרח". על הקיר שמול ארון הקודש, על יד מדרגות הכניסה, ניצבתי קופת צדקה בסגנון ברוק, משנת ה'שצ"ח (1638), עליה חרוטה כתובת של פסוקים מספר משלי, על חובת התמיכה בעניים. בחלקה התחתון של הכתובת כתוב התאריך של שנת ה'קס"ז (1407) – אולי זכר לקופת צדקה קודמת שהיתה באותו מקום.

סמוך לארון הקודש בבית הכנסת, מוצבת מנורת חנוכה בת תשעה קנים, שמונה קנים בקו אחד ישר והתשיעי – המיועד לנר ה"שמש" – בולט.

בתיבות התצוגה משני צדי ארון הקודש מונחות פרוכות יקרות ערך, המשמשות לכיסוי דלתות ארון הקודש.

מצפון ומדרום לאולם התפילה של הגברים סמוכים חדרים אשר שימשו בעבר כעזרת נשים. החדר הצפוני נוסף לבית הכנסת לפני כ-400 שנה, ומקומו משמאל לארון הקודש. עזרת הנשים הדרומית, שהכניסה אליה היא במדרגות, מקומה בצד ימין של ארון הקודש. בתחילה היו עזרות הנשים מחוברות אל אולם התפילה של הגברים רק באמצעות אשנבים בקיר, וכך יכלו הנשים להאזין לתפילה ולהשתתף בה. אל עזרות הנשים היו כניסות נפרדות מבחוץ.

הכנסה לבית הכנסת בתשלום חוץ מיום שני בו הכניסה חינם.

לשמיעה לחצו:

Miodowa 27

טל: 124295735

בערך בשנת ה'ת' (1640) נבנה אחרון בתי הכנסת העתיקים של קז'ימייז – בית הכנסת קופה שקיבל כינו זהי מכיוון שהוצאות בנייתו כוסו מ'קופת הקהל' (בנוסף לתרומה של 400 זהובים פולניים שתרמו צורפים יהודים בשנת ה'ת"ג (1643) לבנית בית הכנסת, ותרומה נוספת של "חבורת הכוהנים הלוויים").

בית הכנסת נבנה בין רחוב יעקובה לפלאץ נובי, על קרקעות שנועדו להרחבת העיר היהודית ונרכשו על ידי היהודים, והוא כולו היה חבוי מאחורי חומה. לפני כ-300 שנה הוגבהו קירות בית הכנסת, התווספו חלונות בקיר הצפוני, והוקמה עזרת נשים אליה הוליכו מדרגות עץ חיצוניות. לפני כ-180 שנה שוקם בית הכנסת שיקום יסודי, מפלס הרצפה הוגבה, הפלוש הקטן חוסל ובמקומו נבנה פלוש חדש, הוקם בנין נוסף בן שתי קומות שבו הותקנו שתי כניסות – לפלוש ממנו נכנסו לבית התפילה ומדרגות לעליה לעזרת הנשים החדשה. באולם התפילה נבנו שני יציעים, קירותיו החיצוניים של בית התפילה עוצבו בצורה אחידה, והוקם בנין דו-קומתי נוסף שמקומתו העליונה אפשר היה להגיע אל עזרת הנשים.

לפני מעט יותר ממאה שנה צורף הבית הצמוד מזרחית לבית הכנסת, הוכנסו בו שינויים כדי להתאימו לאולם תפילה ובקומתו העליונה הותקנה עזרת נשים ומדרגות חדשות. בשנת ה'תרפ"ה (1925) נבנתה בחזית הדרומית של בית הכנסת, זו הפונה לרחוב וארשאואר, גדר חדשה עם סורגי ברזל, ובשנות השלושים הוקמה גדר דומה לאורך רחוב מיודובה. כן הורחב הבנין האחורי שבו היתה דירתו של שומר בית הכנסת, נבנו מחדש המדרגות, הוקם פלוש נוסף , והתווספו ציורים צבעוניים חדשים בנוסף לציורים הישנים שנוקו וחודשו.

בשנות הכיבוש הגרמני ניזוק בית הכנסת ותשמישי הקדושה נעלמו. אחרי המלחמה שימש המבנה כמשחטה, מאפיית מצות, וקואופרטיב של יצרני אוכפים. בשנים האחרונות שופץ, הציורים המקוריים נתגלו.

היום המקום משמש כבית כנסת לתפילות, ולארוחות צהריים לחברי הקהילה.

לשמיעה לחצו:

ברחוב יוזפה מס' 38, צפוף בין בניני מגורים אחרים שבפינת הרחובות יוזפה ויעקובה, עומד בית הכנסת השלישי בעתיקותו בקז'ימייז. צורתו צורת מלבן, כשלכיוון הרחוב צידו הצר, המוגבה על ידי 4 תמוכות, וביניהם, בגובה הקומה השלישית - שלושת החלונות המקושתים של אולם התפילה המרכזי. הבנין מכוסה גג דו-שיפועי גבוה, ששיפוליו בולטים מעבר לקירות.

בית הכנסת נבנה, ככל הנראה, בשנת ה'שי"ג (1563) סמוך לביתו של היהודי העשיר פליקס שעמד בפינת רחובות יוזפה ויעקובה. באותה תקופה ציינו רחובות אלה את הגבול הדרומי והמערבי של העיר היהודית, ובהצטלבות רחובות אלה עמד שער העיר. בית הכנסת הגבוה זכה לשם זה בשל העובדה שאולם התפילה המרכזי שלו היה גבוה מעל פני הרחוב, מבנה מיוחד זה היה בשל שיקולי בטיחות ואולי כדי להרחיק את השאון מהמקום שהיה סמוך לשער העיר הומה אנשים. מיקומו המיוחד של בית הכנסת, בין בתים החוסמים אותו, צמצם את אפשרויות הרחבתו לצדדים, ומבני הלוואי התווספו מאחוריו, צמוד לקיר הצפוני.

הבנין, במצבו הנוכחי, שונה מהמבנה אשר שימש את יהודי קז'ימייז'. על פי התאורים והתמונות שהשתמרו, היתה הכניסה לבית הכנסת בניצב לרחוב, דרך הפלוש שתפס את חלקה המערבי הצר של קומת הקרקע. לפני כ-350 שנה נבנתה בקומה השניה עזרת נשים בצורת האות הלטינית L. הרחבת בית הכנסת התאפשרה אחרי מותו של היהודי פליקס אשר ביתו עבר לבעלותה של חברת "נר תמיד" של בית הכנסת הגבוה. הבנין המקורי נהרס לפני כ-150 שנה ובמקומו נבנה בית חדש בין שתי קומות. שני עשורים אחר כך נבנה בקומה הראשונה של הבנין עזרת נשים ואולם תפילה נוסף, ואלה חוברו לבית הכנסת הגבוה על ידי פתחים שנפרצו בקיר המערבי. לפני כ-350 שנה קושטו קירות בית הכנסת בציורי קיר צבעוניים, ולאחר כ-200 שנה הוחלפו הם בציורים חדשים, אליהם התווספו ציורים נוספים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

בתקופת הכיבוש הגרמני נהרס המקום, וכל הספרים ותשמישי הקדושה יקרי הערך נשדדו. לאחר המלחמה שופץ הבנין ובמשך שנים שימש את החברה לשימור עתיקות. היום משמשת קומת הקרקע כחנות ספרים, ובית הכנסת הוא מוזיאון.

לשמיעה לחצו:

Szeroka 16

טל: 124222586

בית הכנסת הוקם על ידי הסוחר וולף פופר (בוצ'יאן) בשנת ה' ש"פ (1620)- תאריך זה רשום בטבלה מעל לשער שלפני בית הכנסת ברחוב שורוקה 16. בית הכנסת, שכונה "הקטן" נמצא בבנין מלבני הצמוד בקיר המזרחי לחומת העיר, רחוב דייבור של היום. בית הכנסת כלל, בתחילה, אולם תפילה לא גבוה וחדר אחד בקומת הקרקע ששימש את עזרת הנשים. לפני כ-200 שנה נבנה מבנה לוואי בקומת הקרקע ובו היה הפלוש לאולם התפילה, ובקומה עליונה נבנתה עזרת נשים נוספת בעלת שני פתחים . ליד בית הכנסת היה עוד מבנה לוואי קטן, בן קומה אחת, ובו היתה לשכת בית הכנסת. לפני כמאה ושלשים שנה נבנה מחדש גג בית הכנסת, מדרגות נבנו בקיר המערבי ובעזרת הנשים נבנו יציעי מעבר. כמו כן נבנה שער לבנים שחצץ בין בית הכנסת לרחוב שרוקה, שער שנשתמר עד היום.

מהמקורות אנו למדים כי בתקופה שבית שתי מלחמות העולם עטרה דלת צבעונית, עשויה אלון ועליה תבליטים של אריה, נשר, צבי ונמר, את ארון הקודש. דלת זו נמצאת היום באוסף מוזיאון ירושלים.

בימי הכיבוש הגרמני נשדדו כל אוצרות היודיאקה שבמקום, ובית הכנסת חדל מלשמש בתפקיד זה.

בשנת ה'תשכ"ה (1965) שופץ הבנין והועבר לשימוש של בית תרבות, ובתפקיד זה הוא משמש עד היום.

לשמיעה לחצו:

Miodowa 24, 30-001 Kraków

טל: 124295735

בית כנסת טמפל (בית כנסת פרוגרסיבי) - בית כנסת רפורמי הממוקם בקרקוב, קז'ימייז', ברחוב מיודובה 24. כיום הוא אחד מארבעה בתי כנסת פעילים בעיר, אך מתקיימים בו תפילות רק מדי פעם.

בית הכנסת נבנה בשנים 1860–1862 על פי עיצובו של איגנסי הרקוק, ביוזמת אגודת ישראל המתקדמת וחברת הדת והציוויליזציה. המאמצים לבניית בית הכנסת נמשכו 17 שנים בדיוק. רק יהודים רפורמים למדו בבית הכנסת ונטו להתבוללות תרבותית וחברתית עם האומה הפולנית.

השירותים נחגגו כדרך הליטורגיה המתוקנת של המאה ה-19. הדרשות נשאו פעם בשבוע בפולנית ובגרמנית. הטיפו אותם בעיקר על ידי מטיפים בעלי השכלה אקדמית. בבית הכנסת היו עוגב ומקהלה שבה שרו נשים בתקופת בין המלחמות.

בשנת 1868 הורחב בית הכנסת על ידי תאופיל למירסקי, ובשנת 1883 על ידי י. ארטל. השחזור הכללי, שינוי החזית ועיצוב הפנים בוצעו בשנים 1893–1894 על ידי בנימין טורבה בשיתוף פביאן הוכסטי, שסייע לו בעבודות אבן. לאחר מכן, נוספו פרוזדור וחזית חדשה ממערב, ואפסיס תלת צדדי ומרפסת במזרח. הפנים עוטרו בעיטורים מורים

בשנת 1924 נערך השחזור האחרון של בית הכנסת על פי תוכניותיהם של פרדיננד ליבלינג ויהושע אוברלדר. לחזית הדרומית והצפונית נוספו מעברים חד-קומתיים, ובצד המזרחי שונו מרפסות עם מדרגות. בפעולה הראשונה נקבו חורים בקירות הקיימים, ויצרו פתחים הדומים לארקדות. לא ידוע אם קירות אלו היו מעוטרים בעבר. או אז עוצב לבסוף מבנה בית הכנסת ונשאר בצורה זו עד היום.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הנאצים הרסו את בית הכנסת, ואז הפכו אותו למחסן ובמעבר הצפוני לאורווה לסוסים. חיילים גרמנים כיסו גם חלק מהמבנה בשכבת צבע עבה. לאחר תום המלחמה התקיימו שוב תפילות בבית הכנסת, התפללו בו גם יהודים פרוגרסיבים וגם יהודים אורתודוקסים, עבורם היה חדר תפילה בחדר צדדי של הבניין.

בשנת 1947 הוקם מקוה בחלקו הצפוני של בית הכנסת. תפילות סדירות התקיימו עד 1968, בשנות השבעים רק מדי פעם, ולאחר מותו של החזן האחרון, אברהם לסמן, ב-1985, הם פסקו לחלוטין, ובית הכנסת הסגור החל להידרדר בהדרגה.

בתחילת שנות ה-90 כללה קרן האנדרטאות העולמית מניו יורק את בית הכנסת ברשימת תכנית המורשת היהודית במרכז ומזרח אירופה. בשנת 1994, ביוזמת קרן האנדרטאות העולמית, החל שיפוץ יסודי של בית הכנסת, עבורו הקצה הארגון מיליון דולר. כל העניין היה מחולק לארבעה שלבים

לשמיעה לחצו:

בית הקברות נמצא בסוף רח' miodowa מרחק 3 דקות הליכה משורוקה

בבית הקברות טמונים בעל המאור ושמש ורבניה של העיר ר' שמעון סופר וחתנו ר' עקיבא קורניצר ור' יוסף נחמיה קורניצר ובנו ר' שמואל שמעלקא קורניצר. בכניסה לבית הקברות עומד בנין הח"ק בו עורכים טהרה לנפטרים.

לשמיעה לחצו:

Plac Bohaterów Getta, 30-547 Kraków

גטו קרקוב היה גטו שהוקם בתקופת מלחמת העולם השנייה ברובע פודגוז'ה – פרבר דרומי של העיר קרקוב. הגטו הוקם ואוכלס לאחר שהנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמן (השטח הפולני שלא סופח לגרמניה או לברית המועצות), כשל בניסיונותיו להפוך את קרקוב ל"יודנריין" (מטוהרת מיהודים).

הגטו פעל כאזור מתוחם וסגור במשך שנתיים – מהקמתו במרץ 1941 ועד לחיסולו הסופי במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה בלז'ץ ואושוויץ.

ב־1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הוורמאכט (צבא גרמניה הנאצית) לפולין ב"בְּלִיצְקְרִיג" (מתקפת בזק). הנאצים החליטו, בהתאם לתורת הגזע ולאידאולוגיה הנאצית, להפוך את פולין ל"לֶבֶּנְסְרַאוּם" (מרחב מחיה גרמני), ועל כן ננקטה מדיניות של הרעבה כלפי האוכלוסיות ה"נחותות". בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב, פולין חולקה לשני חלקים מרכזיים: החלק המערבי, שהיווה את מרבית פולין שלפני הכיבוש, אשר סופח לגרמניה, והחלק המזרחי אשר סופח לברית המועצות.

בחלק מהשטח הנאצי בחלק המרכזי של פולין, הוקם הגנרלגוּבֶרנֶמַן, אזור שלא סופח ישירות לגרמניה הנאצית אלא הפך למדינת חסות שלה, והוא כלל את רוב האוכלוסייה ה"בעייתית" של פולין: צוענים, יהודים וכדומה. בגנרלגוברנמן היו ארבעה מחוזות עיקריים: ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב. שטח הממשל הכיל את רוב יהדות פולין, ועל כן הוקמו שם גטאות ומחנות ריכוז רבים. למושל הגנרלגוברנמן מונה האנס פרנק.

קרקוב הופצצה כבר ביום הראשון למלחמת העולם השנייה ונכבשה ב־6 בספטמבר, ללא כל התנגדות מהצבא הפולני. כחלק מתהליך של השפלת האומה הפולנית, השייכת על פי תורת הגזע לגזע הסלאבי הנחות, הכריזו שלטונות הכיבוש ב־26 באוקטובר 1939 על קרקוב ולא על ורשה כבירת הגנרלגוברנמן, דבר שהיה לו השפעה מכרעת גם על גורלה של יהדות קרקוב.

בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עמם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו בכוח כ־40,000 יהודים (נוסף על העוזבים עצמאית), ובעיר נשארו כ־21,000 יהודים רשומים, שלפי הגרמנים היו נחוצים למאמץ המלחמתי (בלי להביא בחשבון כ־6,000 יהודים משוערים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי). בשלב זה נוכחו הגרמנים שעוד ישנם יהודים רבים בעיר הבירה ולא יהיה אפשר לטהר אותה לחלוטין מיהודים, ועל כן, בהתאם לאיגרת הבזק של היידריך, החליטו להקים גטו בקצה העיר.

גטו קרקוב הוקם רשמית ב־20 במרץ 1941 בשכונת העוני פודגוז'ה (Podgorze) שעל הגדה הדרום-מזרחית של נהר ויסלה. המושל הנאצי אוטו וכטר הכריז על הקמתו ודרש מכל היהודים להתרכז בו עד 20 באפריל 1941.^[1] 15,000 יהודים נדחסו לאזור שיושב בעבר על ידי 3,000 אנשים שגרו במחוז, שכלל 30 רחובות, 320 מבני מגורים, ו־3,167 חדרים. כתוצאה מכך, דירה אחת הוקצתה לכל ארבע משפחות יהודיות ורבים חיו ברחוב. עקב הצפיפות הרבה פרצו בגטו מגפות רבות ושיעור התמותה גדל.

הגטו היה מוקף בחומה שנבנתה זמן קצר לפני כן והפרידה אותו משאר חלקי העיר. גובהה של החומה היה בממוצע כ-3 מטרים, והיא עוצבה בראשה בסיומת המזכירה אותה עם צורת לוחות הברית. רעיון עיצוב זה נעשה על ידי רעייתו של הנס פרנק. בראש החומה הוצבו סימנים יהודיים שהיו נפוצים בבתי קברות, מה שהוסיף עוד על התחושה הקשה לשוהים בתוכו. רק ארבע כניסות אפשרו לתנועה לעבור (חלקים קטנים של הקיר נשארו עד היום כלוח זיכרון). על שערי הגטו שמרו שומרים גרמנים ופולנים, ומבפנים שמרו שוטרים יהודים.

בתחילה נשמר הקשר בין הגטו לבין סביבת העיר. יהודים שעבדו במפעלים באזור או שבתי המלאכה שלהם היו מחוץ לגטו, כמו גם עובדי בית החולים ובית היתומים יצאו מדי יום מהגטו באישור מיוחד. גם עובדים פולנים נכנסו לבתי חרושת בתוך הגטו ואף פעל בו בית דואר. מצב זה אִפשר להבריח קצת מזון אל הגטו. הגרמנים הקצו 250 קלוריות ליחיד ליום, אך ההקצבה המעטה לא חולקה באופן סדיר. מאוקטובר 1941 הגרמנים החלו לנתק בהדרגה את הגטו מהעולם שבחוץ, פרסמו עונשי מוות על כל יהודי שייתפס מחוץ לגטו בלי רישיון, וסניף הדואר נסגר. בסוף אותה שנה נסגרו חנויות ובתי מלאכה של יהודים שעדיין פעלו בעיר.

לשמיעה לחצו:

Lipowa 4, 30-702 Kraków

טל:122570096

כאשר הוא זוכה בקרבה ובהוקרה של פקידי הממשל הנאצי, רצה שינדלר להשתלט על מפעל ליצור כלי בישול, כלי בית ותעשיית ציפוי אמייל אשר היה בבעלות יהודים. לשינדלר לא היה הכסף הדרוש לקניית המפעל, ובנוסף כישוריו המנהליים כפי שהתבטאו בעברו העסקי הכושל לא התאימו לניהול המפעל. במטרה להשתלט בכל זאת על המפעל יצר שינדלר קשר עם יהודי בשם יצחק שטרן (בן קינגסלי), בעל תפקיד ביודנראט המקומי ובעל קשרים עם הקהילה היהודית העסקית שירדה למחתרת. שינדלר מציע לאנשי העסקים היהודיים עסקה שנוכח מצבם הנואש אינם יכולים לסרב לה. על פי תנאי העסקה היהודים יממנו עבור שינדלר את רכישת המפעל, ובתמורה יקבלו חלק קטן מהסירים והמחבתות שייוצרו בו. העסקה נרקמה מתוך ניצול מצוקת היהודים על ידי שינדלר, בהכירו את קשיי הקיום היומיומי בגטו ואת העובדה שבגטו יכלו היהודים לסחור בחליפין בכלי המטבח ובכך להשיג מזון. כמו כן, ניצל שינדלר את העובדה כי על פי החוק הנאצי שהונהג בפולין הכבושה אסור היה ליהודי לעסוק במסחר או להיות בעל רכוש. דמות שזכתה לשבחים רבים וגם לזעזוע מהאנטישמיות הנאצית, היא הלן (אמבת' דייווידץ), עובדת יהודייה אצל אמון גת (גות) שמתעלל בה פיזית, מכה ומענה אותה, שינדלר מבחין בסבלה ומשוחח אתה, מבין אל ליבה ומנסה לנחם אותה וגורם לה להרגיש טוב, ואף מנשק אותה במצח, לאחר מכן במסיבת יום ההולדת של שינדלר, גת מכה בחוזקה את הלן ומתעלל בה, שינדלר מבין שאם היא תישאר אצל גת היא תמות ושהוא חייב להציל אותה בכול מחיר. שינדלר מנסה להמר על הלן במשחק קלפים, אך גת מסרב, שינדלר מציע לגת 14,800 מרק, גת תחילה מסרב אבל אז משנה את דעתו, מסכים והלן נכנסת לרשימה של שינדלר וניצלה

לאחר ששינדלר משתלט על המפעל, הוא משמר את יחסיו הקרובים עם פקידי הממשל בעזרת טובות הנאה שהוא מחלק להם מרווחיו מתוך רצון לשיתוף פעולה עמם. בפועל, המפעל מנוהל ללא הפרעה מצד המפקדים הנאציים על ידי יצחק שטרן ופועליו הם יהודים ששכרם הנמוך משולם על פי החוק לממשל הנאצי (ולא לפועלים עצמם). נוכח נסיבות הפעילות המיוחדות של המפעל (העסקת עובדי כפייה יהודים) ונוכח יעילות ניהולו של שטרן, המפעל הופך לרווחי מאוד ובעליו החדש, שינדלר, הופך לעשיר ומקדיש את זמנו לחיי מותרות והוללות. בחלוף הזמן, עם החמרת תנאי החיים של היהודים, משתמש שטרן במעמדו כדי לעזור לאחיו היהודים, שכעת קובצו בגטו קרקוב. עובדים במפעל של שינדלר מורשים לצאת מחוץ לגטו, ומוכרזים כ"עובדים חיוניים", ובכך זכו לחסינות מגירוש מהגטו אל מחנות ההשמדה בפשיטות ליליות של הגסטאפו. שטרן משתמש בכישוריו ובכושר הניהול והארגון שלו כדי לסייע ליהודים רבים ככל האפשר לקבל את המעמד של "עובדים חיוניים" על ידי הנאצים, ובהם ילדים (ילדי העובדים במפעל), זקנים (הורי העובדים) ואפילו הנכים שהיו בדרך כלל הראשונים להישלח למחנות ההשמדה. שינדלר, שמודע למתרחש, אינו שבע רצון, אולם אינו נוקט פעולה כדי להפסיק את המתרחש ובכך למעשה מאפשר את הצלתם של יהודים רבים.

בחלוף הזמן, ומשנעשים תנאי הקיום של היהודים לבלתי אנושיים, הופך המפעל לאזור מוגן ובטוח לעובדיו מפני גירוש להשמדה ופרעות שרירותיות. על אף ששינדלר הבחין בקליטת עובדים יהודים לצורך הזה בלבד, העלים עין באי נחת ובכך למעשה תרם להצלת יהודים.

הקצין הנאצי אמון גת (גות) המגולם על-ידי השחקן רייף פינס מגיע לקרקוב כדי לפקח על בנייתו של מחנה פלאשוב. ברגע שהמחנה הושלם, החל חיסול גטו קרקוב. מאות חיילים פשטו על הגטו באופן שרירותי וירו במי אינו משתף פעולה, כולל קשישים או נכים. שינדלר צופה בטבח מגבעה נישאה והוא מושפע עמוקות. הוא בכל זאת מקפיד להתיידד עם גת וליהנות מתמיכת הס"ס. הסרט מראה את מערכת היחסים האמביוולנטית בין שינדלר לגת. באמצעות שוחד, גת מאפשר לשינדלר לבנות תת-מחנה לעובדיו ליד פלאשוב, כך שהוא יכול לשמור על המפעל שלו פועל בצורה חלקה ולהגן עליהם. גת מענה ורוצח אסירים בפלאשוב על בסיס יומיומי, ואף נוהג לירות עליהם ממרפסת ביתו.

בשינדלר החלו להתעורר רגשות חמלה והוא למד להוקיר את עובדיו היהודים והחל לעזור באופן אקטיבי להצלתם. ככל שחלף הזמן, העז שינדלר ליזום קליטת יהודים למפעלו, גם אם לא היה בהם צורך עסקי. באחת הסצנות אף נראה שינדלר מתיז מים על היהודים הנאנקים ברכבות הבקר. בסוף המלחמה נדרש שינדלר להעתיק את מפעלו מערבה נוכח החזית הרוסית המתקרבת ושליחת היהודים בפלאשוב לאושוויץ. הרשויות הנאציות סגרו את תת-המחנה, והיהודים נאלצו לעבור למחנה פלאשוב. על מנת להציל את עובדיו, שיחד שינדלר את גת באמצעות רשימה של העובדים הנחוצים שלא יישלחו להשמדה, עליה שוקדים שינדלר ויצחק שטרן. רשימה זו הייתה בפועל לרשימת הצלה. משנכבש המפעל על ידי בעלות הברית, שוחררו העובדים לחופשי וחייהם ניצלו.

לשמיעה לחצו: